על אף שהחורף הגיע וזה לא ממש הזמן לנעול נעלי בובה שטוחות, אלא יותר בכיוון של נעלים סגורות ומגפיים גבוהים, איכשהו צץ לו טרנד לא חורפי בעליל של נעלי מוקסינים סטייל לואי ה-16.
Topshop
Asos
ללא ספק נשמע ונראה מעט תיאטרלי, שהרי הצו האופנתי של אותם הימים, איך לומר, ניתן למצוא היום רק על במות או בתחפושות פורים והאלווין למיניהן. יותר מזה, נעלים מן הסוג הזה עשויות להזכיר Slippers במידה רבה, ובינינו, למרות הנוחות הרבה שקיימת בנעלי בית, לעתים נדירות אם בכלל נרשה לעצמנו לצאת עמן מהבית.
Asos
Asos
ובכל זאת, יש משהו בנעלים האלה שאם בוחרים אותן בקפידה ונועלים אותן נכון הן יכולות להיות לא פחות משדרוג אופנתי ללבוש די פשוט (Asos):
christian Loubuton העלה אותן דרגה והעניק להן לוק דוקרני -
וב- charlotte olympia נתנו להן טוויסט חתולי -
הדוגמנית Poppy Delevigne נועלת את הנעלים במראה קליל וחביב במיוחד:
אז אני כבר לאחר תהליך ההסתגלות - תחילה הזדעזעתי מעט אבל עכשיו נראה לי שאני בדרך לרכוש לי זוג...איזה? לא לגמרי בטוחה. אבל עכשיו נעלי לואי הן לגמרי לשיפוטכם.
כמו רבים וטובים ברחבי העולם אני מודה, גם אני נשבתי בקסם אישיותה וכישרונה המוזיקלי של Adele. נכון, היא ללא ספק הפכה לזמרת מיינסטרימית, תואר שעשוי להפוך אותה בעיניי רבים לקצת פחות איכותית, אך נדמה כי במקרה של אדל מדובר בזמרת יוצאת דופן שלא מתיישבת עם כללי המיינסטרים.
היא שייכת לאותם זמרים שמשלבים קול יוצא דופן עם אישיות מהפנטת. לא מדובר בעוד זמרת סול בריטית, אלא בבחורה בת 23 בסך הכל (על אף שקל מאוד לשכוח זאת) שהצליחה לגעת בלבם של רבים ומכל טווח הגילאים; החל מבני נוער מתבגרים וכלה באנשים קצת יותר מבוגרים (וגם הרבה יותר) שהרפרטואר המוזיקלי שלהם ממש לא מכיל את בריטני ספירס וחבריה (לא שיש לי התנגדות, גם אני מדור ה - "Oops i did it again", ובכל זאת).
אפשר לומר כי מעבר למלל ולסיפור המסגרת של כל אחד משני אלבומיה שמעוררים רגשות כאלה ואחרים, תגובה של אדישות לכנות יוצאת הדופן שלה הבאה לידי ביטוי פעם אחר פעם בהופעותיה ובתכניות אירוח שונות בהן התארחה, בלתי סבירה בעליל. יהיו מי שייחסו את כנותה, או דווקא את כנות היתר שלה, לגילה הצעיר יחסית או לדרגת הותק שלה בתעשייה (כאמור, עדיין טירונית). אחרים לעומת זאת, יקשרו תכונה זו לאישיותה ולסביבה בה גדלה. כך או כך, נראה כי דווקא הכנות שלה (כמובן בנוסף לכישרון הבלתי מעורער שלה) היא זו שמבדילה אותה מזמרות אחרות, ומשאירה אותה עבור מעריציה לנגישה ומרוחקת בו בזמן. אך יותר מהכל - אנושית.
היא שרה, צוחקת, מסננת פה ושם איזו קללה שלא הייתה אמורה, ועל אף שסיגלה לעצמה הופעה וויזואלית שהפכה לסימן היכר - האיילנר החתולי והריסים המודבקים, כמו גם הלבוש השחור והתסרוקות הבומבסטיות שמזכירות שחקניות הוליוודיות מעשורים קודמים, היא לא מוותרת על המבטא הקוקני הקשה עד בלתי אפשרי להבנה ואיך לא, על ה"הוי הוי" המפורסם שלה, שמזכיר יותר נערת כפר פשוטה מאשר כוכבת שנגעה בתהילה ושכחה כי עד לפני רגע עבדה בעבודות מזדמנות בדומה לשאר בני גילה.
אז לאחר המון רעש שנוצר סביבה, שבירה של שיא בריטי חדש עם אלבומה השני, ("21" הנו האלבום שנמכר הכי הרבה ובמהירות הכי גדולה עד כה בכל הזמנים בבריטניה), לא מעט פרסים, וצבירה של קהל מעריצים די מכובד, לפני שנאלצה לבטל את סיבוב ההופעות האחרון שלה בשל בעיה חמורה במיתרי הקול, הספיקה להופיע ב"אלברט הול" ולהגשים לעצמה, וכנראה גם לרבים אחרים חלום נוסף.
ובאשר לסיבה לשמה התכנסתי כאן אני, עצמי ואנוכי לכתיבת הפוסט היא שהיום, ה-28/11, ה- DVD הרשמי של ההופעה יצא. את העותק שלי הספקתי להזמין במכירות המוקדמות, ובימים אלו הוא סוף סוף עושה את דרכו ארצה, בתקווה כאמור שיגיע כמה שיותר מהר. אז עד שיגיע לידי, ולאחר שפורסמו בזמן האחרון טיזרים קצרים, הועלה היום לאתר הרשמי טריילר בן 25 דקות (בהחלט מכובד!).
אני נהניתי מהטריילר, שיצר אצלי ציפייה גדולה עוד יותר לפתק המיוחל מדואר ישראל, מקווה שתיהנו גם אתם! אסיים בנימה חיובית זו, ובתקווה שהיום בו ארכוש כרטיס לסיבוב ההופעות הבא של Adele אינו כה רחוק.
עדכון (29/11): מסתבר כי לאחר כמה שעות שהסרטון בן ה-25 דקות רץ ברשת הוא פשוט הורד (גם באתר הראשי ובערוץ היו טיוב). אז פיצוי קצרצר במקום:
מסתבר שהאמירה "נוור סיי נוור" היא יותר מנכונה, במיוחד בכל הקשור לאופנה ובגדים. בתור ילדה נצנצים, פייאטים וביגוד והנעלה נוצצים למיניהם לא היו הקטע שלי, ועד לא מזמן הייתי סמוכה ובטוחה כי נוצץ שייך למגזר מאוד ספציפי. ובכן - מודה, טעיתי. פייאטים זה "ה" דבר (כמובן במינון הנכון) ו "Happy New Year" איב (Eve) יכול להיות יותר מפעם בשנה...או נכון יותר - הרבה יותר מפעם בשנה, ללא ספק זה הכל עניין של מצב רוח.
אז כמובן שלא התחלתי בקנייה מרוכזת של פריטים נוצצים. זה התחיל בחולצה בחנות יד שניה בפריז שפשוט קראה לי להיכנס ולרכוש אותה. ברגע שראיתי אותה ידעתי שהיא חייבת להיות שלי:
המשיך בג'קט קצרצר בחנות יד שניה אחרת, דווקא באמסטרדם:
לא הפסיק בתיק יד קטן, או "פרס" אם תרצו שנקנה בזארה. ואיך לא? גם נעלים מנצנצות, הפעם מזארה ילדות (לא מפתיע כנראה...) :
ולבסוף - בגדי הסופ"ש האחרון שנלבשו בחגיגות יום ההולדת של מעיין :
בגדי החגיגות שנלבשו בשעות הבוקר -
מכנסים שחורים: Zara
ג'קט מחויט: Zara, חולצה: H&M
בתוספת של נעלי עור שחורות שנקנו בקלן שבגרמניה ותיק יד מחנות יד שניה בפריז:
בגדי החגיגות שנלבשו בשעות הערב -
חצאית: H&M
החצאית נלבשה עם גופיה שחורה פשוטה ומעליה הג'קט מזארה המוצג לעיל, וכן גרביונים שחורים אטומים ונעלי בובה שחורות.
לטאצ' הסופי נוספו עגילים מאמסטרדם ולק בצבע זהב, שהרי אין כמו השילוב הקלאסי של שחור וזהב:
למי מכם שהתגעגע , כי הרי כבר עברו כמה שעות מהפוסט הקודם -
הייתי חייבת לשתף בקליפ האחרון שיצא לשיר - "No Light, No Light" (מספר 7 באלבום):
על אף שהקליפ שוחרר כבר לפני מספר ימים התוודעתי אליו רק לפני דקות אחדות. מעבר לכך שהוא מרשים (כמו כל אחד ואחד מהקליפים שיצאו לשירים מהאלבום החדש ומזה שיצא ב-2009) הוא פשוט מהווה תיאור ויזואלי מושלם לפוסט הקודם.
אני מניחה שרבות נכתב על אלבומה השני של פלורנס וולש, ולמרות שלהימנע מקריאת ביקורת כלשהי על האלבום הייתה קשה עד בלתי אפשרית הצלחתי במשימה. העדפתי לחכות בסבלנות יתרה עד שארכוש את האלבום בעצמי ואוכל לחוות עליו דעה. ואכן, כך עשיתי: רכשתי לעצמי עותק, (את גרסת ה- Deluxe כמובן) לחצתי פליי והתחלתי לשמוע אותו בריפיט. גם ברגעים אלו ממש השירים מתנגנים ברקע. אפשר לומר שהאלבום הראשון, "Lungs" היה מצוין, והאלבום הנוכחי פשוט נפלא!
Ceremonials, או בעברית - טקסיות, ללא ספק מעניק תחושה של התרוממות רוח כמו זו שקיימת לא פעם במהלך טקסים דתיים וטקסים אקסטטים שונים. הקשבה לאלבום מעניקה מחד תחושה של העלאת קורבנות ובובות וודו (מודה קצת מפחיד), ומאידך תחושה של עמידה בתוך כנסייה עם מבט הנישא אל על, המחזק את קיומו הזמני וקצר המועד של האדם מול האל העוצמתי והאינסופי (הערה: הינני חילונית בכל רמ"ח איברי ללא זיקה כלשהי לדת או לטקסים דתיים (גם לא לאלו היהודיים על אף יהדותי), ועדיין עמידה בכנסיות ברחבי העולם מותיר את השפעתו לא פעם). כאמור, ידוע לכל שלא סתם כנסיות בנויות באופן כזה שהתקרה גבוהה כל כך. שהרי הכוונה המוצהרת העומדת מאחורי סגנון בניה זה היא להזכיר לאדם כמה הוא קטן בעולמו. ואיכשהו למוסיקה באלבום, בשמיימיות שבה, יש אפקט די דומה. לא זאת בלבד, קשה להתעלם מכך שקולות הליווי נשמעים לא פעם (כדוגמת השיר Leave My Body) כמו נערי כנסייה המלווים את טקס המיסה של יום ראשון.
לקראת סיום ולשם הבהרה: אין בכוונתי לרמוז כי האלבום מזכיר מקהלת כנסייה, ההפך הוא הנכון. האלבום בכללותו מעניק תחושה שאצבע אלוהים נגעה בפלורנס במהלך עשיית האלבום - הכתיבה, ההלחנה, ההקלטות. האלבום עצמו ללא ספק גדול מהחיים; מעין שילוב של מלאכים וכוחות אופל בשיתוף פעולה יוצא דופן.
מאחר ואני לא ממעניקי הכוכבים, הדרקונים וכל היוצא בזאת, אסכם ואומר - מומלץ בחום במיוחד לחורף הקר שהגיע אלינו, תהנו!
השבוע התחיל, ולאור הימים אחרונים נראה שכמו ימי ראשון שתמיד מגיעים משום מה כך גם לגבי החורף. אומנם הגשם קצת נרגע (לפחות לימים הקרובים) הקור לא התפוגג יחד איתו והוא לחלוטין כאן איתנו. מעבר לפוך חם והמון סדרות טובות הקור הזה עשה לי חשק לפרווה. בכל זאת, צריך להתנהג בהתאם, מבחינה אופנתית הכוונה, כן?
ולאלו מכם שנלחצו לרגע אפשר להירגע, אין מדובר בפרווה אמיתית אלא בדמוי, כך שאינני מפרה את זכויותיהם של אלו ההולכים על ארבע וחבריהם. כבר כמה שנים שאני בקטע וכבר צברתי כמה וכמה פריטים (שוב - דמויי פרווה) אבל איכשהו עדיין לא עברתי את השלב. אז הנה הצצה קטנה לפריטים שאני אוהבת במיוחד:
Zara
וגם לראש מגיע יחס דומה...
H&M
H&M אמסטרדם
על אף שאת הכובעים טרם חנכתי, נראה לי שזה יקרה ממש בקרוב.
אומנם עברו יומיים מאז השקת קולקציית ורסאצ'ה בסניף H&M עזריאלי (אחד מתוך 300 סניפים שנבחרו ברחבי העולם), ועוד לא נרגעתי.
זאת
לא הקולקציה ממנה אני נסערת (או שכן? לזה נגיע בהמשך), אבל ההסתערות,
ההתנפלות, הבהלה, (איזו מילה נוספת קיימת בלקסיקון העברי שתוכל לתאר בצורה
מהימנה את הבולמוס המטורף שהתרחש בעזריאלי בחמישי האחרון?) פשוט השאירו
אותי עם פה פעור.
אני אוהבת אופנה - כל מכרי יעידו על
כך, אבל לעולם לא אבין את אותם אקטים של התנפלות המונית סביב השקות
"נחשקות", כמו זו שהייתה בחמישי האחרון. מן הסתם לא הייתי בהשקה עצמה, כך
שאינני כותבת מתוך חוויה אנתרופולוגית, אך נדמה לי כי מספיק היה לראות את
תמונות הסטילס של התור הארוך שהחל עם פתיחת הקניון, ושל מלחמת גוג ומגוג
בחנות עצמה.
ברור לי שמרבית האוכלוסייה איננה יכולה
לרכוש לעצמה ולו פריט אחד שעוצב בידי דונטלה ורסאצ'ה (האגדית? תלוי את מי
שואלים). מודה גם אני אחת מהם. אז נכון, הקולקציה שעוצבה במיוחד לרשת
H&M
מאפשרת לאותם אנשים לגעת במעט באבק הכוכבים האיטלקי, אבל האם זה באמת שווה
את זה?
אציין כי אינני מחבבת במיוחד את בית
האופנה האיטלקי המוזכר לעיל, רק שם המותג כשלעצמו, שלא לדבר על הבגדים, נקשר לי אסוצאיטיבית עם "הפרחה
העשירה", או "הפרחה המעושרת" שמוכיח כי כסף לא קונה טעם. אבל מה שמדאיג
בעיניי הרבה יותר זאת תופעת בולמוס השופינג ההמונית.
כשאני
יוצאת לקניות (שיכולות להימשך שעות אגב) אני נהנת מכל רגע- מהחיפוש,
מהמדידות, ממציאת הפריטים שמתאימים לי ולארון הפרטי שלי. אבל איזו הנאה
יכולה להיות ב-15 דקות שנמדדות עם סטופר תוך מלחמה המונית על פריט שקיים
במידה אחת בלבד?! אם תשאלו אותי - Non. בעיניי מופע הקרקס שמתנהל בהשקות
מהסוג הזה הן מביכות ותו לא. בעיקר לאלו שטורחים לקחת חלק במופע הבוטה הזה,
שמעיד דבר מה על הצרכן הישראלי, ועל הצרכן האופנתי באופן כללי.
כנראה
שאנשי פרסום ויח"צ לא יסכימו איתי כלל, מאחר וכל מופע הראווה שהתקיים סביב
הקולקציה רק מוכיח שהם עושה עבודה טובה - פריטים נחשקים שמושכים את
ההמון. אז מזלי שאינני חלק מהעולם הזה, והבחירה להפוך את אחת מההנאות הקטנות
שלי לזירת מלחמה נמצאת בידים שלי.
- ובאשר לקולקציה -
לא ארחיב יתר על המידה, נראה לי
שסיכמתי את האופן שבו אני רואה את מרבית מהקוליקציה עם צמד המילים "פרחה
מעושרת". ובכל זאת, למעט מספר דגמים מאוד בודדים שמצאתי בהם עניין אופנתי
כלשהו - כדוגמת חצאית הפליסה עם נגיעות של זהב, שמלת הניטים השחורה, שמלה
שחורה חלקה ומעוצבת שמסמלת שבכל זאת קיים בבית האופנה הזה מעט שיק (אבל
מעט), מכל השאר אפשר לעשות וילון או או מפה ולמכור אותם לאנשים עם טעם רע
במיוחד!
ולכן לא כל הנוצץ הוא זהב, ולפעמים לקנות "שם" או "מותג" לא מעיד על טעם אופנתי משובח אלא על בלבול ועיוורון צבעים קשה במיוחד.
ובנימה אופטימית זו, המשך סופ"ש חורפי וחמים - בבית כמובן
אני מודה, זאת לא הפעם הראשונה שאני פותחת בלוג, האמת שגם לא השנייה או השלישית. הרביעית אם להיות מדויקים. אי לכך, השאלה המתבקשת היא - למה הפעם הרביעית תהיה שונה מכל השלוש הראשונות?
אז ככה - אני בן אדם שלוקח דברים די ברצינות. כשאני מתחילה משהו, או בכל אופן משהו שחשוב לי או שמעניין אותי אז אני, איך לומר, טוטלית בנוגע לאותו דבר. זה קצת - או הכל או כלום. בניסיונות הקודמים זה הפך להיות משהו קצת אגבי שלא יכולתי לתת עבורו מה שבאמת הייתי רוצה, אז איכשהו כל פעם ויתרתי ורעיון הבלוג התמוסס לו אט אט...הפעם המצב קצת אחר. סיימתי את לימודי האקדמיים (לפחות בשנים הקרובות - מי יודע? אולי אמשיך לדוקטורט ביום מן הימים), התחלתי עבודה אבל הבנתי די מהר שהיא לא בשבילי מה שכרגע משאיר לי את הזמן יחסית פנוי (אם לא נחשיב את העבודה השנייה שלי שלא משתלטת לי על החיים). ובניגוד לשנים האחרונות שהכל היה במעין מירוץ אני לוקחת קצת פסק זמן לעצמי בלי לדאוג מה יעלה בגורל עתידי המקצועי או מתי עלי להגיש את עבודת הסמינר האחרונה- מהסיבה הפשוטה שעל האחרונה עשיתי וי לפני מספר חודשים.
ולענייננו - אני מניחה שבפוסט ראשון רבים "מגדירים" את מהות הבלוג שלהם, או לכל הפחות את ליבת הכתיבה והפרסומים העתידיים. קצת קשה לי לבחור. בפעמים האחרונות בחרתי, אך אני מניחה שגם אי בחירה היא סוג של בחירה.
אני מאוד אוהבת אופנה, אבל גם אוכל טוב, מוזיקה, וטיולים בחו"ל. מצד שני, אני גם נורא אוהבת לכתוב, להתפלפל ולהתפלסף, לקרוא ספרים או סתם מגזינים, סרטים ולחילופין לא מעט סדרות. ובעצם, למה בחיים הכל צריך להיות כל כך מחייב או כל כך דיכוטומי? עם השנים למדתי שאפשר גם, וגם וגם. תחום אחד אינו סותר את משנהו וניתן לחיות עם כל האהבות הקטנות והגדולות בהרמוניה כמעט מושלמת...לפחות בכל מה שקשור בתחומי עניין. שם הכל קצת יותר פשוט.
אז בנוגע לשם הבלוג: השם הראשוני היה "מיומנה של..." פשוט כי לא הצלחתי להחליט מיומנה של מי?
ואז I Googled it וגיליתי באופן לא ממש מפתיע, כן? שיש יותר מדי בלוגים הנושאים את השם הנוכחי, מה שהופך את הבלוג האישי שלי באופן יותר מדי רשמי לאחד מני רבים (אם כמובן תניחו לרגע את העובדה שהרשת מוצפת בבלוגים מכל הסוגים וזה לא שיצאתי באקט אוונגרדי משהו).
יחד עם זאת, אם כבר אז כבר! אז לאור הדברים הנזכרים לעיל נדמה לי שהשם המתאים ביותר לבלוג הוא "מאובזרת" (Accessorized). גם כי אני מאוד אוהבת אקססוריז, וגם כי כמו שזה נראה עכשיו הבלוג הזה הולך להיות מאובזר בתחומי עניין שונים.
י
